סרט קצר | ״שוק״, דותן מורנו

דותן מורנו

קוֹמוֹ סָה וָוה? אָלְחַמְדוּלִילַה

את ״שוק״ אני מקדיש לזכרן של סבתי מצד אבי וסבתי מצד אמי, מתוך געגוע ואהבה.

מרסל מורנו נולדה בקהיר ב- 1911 למשפחה גדולה ואמידה, בת לשרינה פראנז׳י מטורקיה וליצחק מזרחי, סוחר בדים מלבנון. היא למדה בבית ספר אליאנס ובביתה דיברו צרפתית וערבית. מרסל נישאה בתחילת שנות הארבעים לניסים מורנו מאלכסנדריה. שלושת ילדיהם נולדו במצרים לפני שעזבו ב- 1951, בזמן שרוב הקהילה היהודית התפזרה לכל עבר. היא לא רצתה להגיע לישראל, אבל בעלה התעקש. ב- 1952 הם הגיעו למושב גנות-הדר ליד נתניה, שאכלס עולים מצפון אפריקה ואירופה. רובם התפרנסו מלולים. כמה שנים מאוחר יותר אביה עזב את אשתו בקהיר והגיע לגור עם בתו - הוא רצה למות ולהקבר בארץ הקודש.

סבתי הייתה אישה חזקה, יצירתית וצנועה שדיברה צרפתית מתובלת בביטויים בערבית (איטלקית הייתה השפה הסודית). 31 שנה היא הייתה אלמנה. גדלתי איתה באותו בית והשתוקקתי לכל בדל מידע על חייהם במצרים, אבל צרפתית למדתי רק אחרי מותה. היה לנו קשר קרוב והיא השפיעה עלי מאוד.

כשבנותיה שאלו אותה בטלפון – קומו סה וה?  היתה עונה: אלחמדולילה.

שולמית צורף נולדה בבגדד ב- 1930 בשם גומאר זלוף (גומאר בערבית – ירח). למשפחתה היתה חנות בשוק. אחיה נהרג בתאונת דרכים בילדותו וסבה, שהיה רופא, נרצח במהלך הפרהוד ב -1941. היא עלתה בעליית נוער לבדה ב- 1950 ו פגשה את נעים צורף. הם נישאו והגיעו לקיבוץ בית השיטה בעמק חרוד – המשפחה העירקית היחידה. שמה הפרטי שונה בהגיעה לקיבוץ, בלי קשר למשמעות שמה המקורי. היא ובעלה לא הורשו לדבר בערבית עם ילדיהם, ואמי מספרת שהרבה פעמים לא הרגישה שייכת ורצתה לעזוב את הקיבוץ. כשהצביעו בקיבוץ אם לקבל אותה ואת בעלה בתור חברים, חלק לא קטן הצביע נגד.

סבתי היתה אישה שקטה וצנועה. אני יודע שהיא לא הייתה מאושרת ומאוד בודדה בזרותה, במיוחד אחרי מותו של בעלה, שרק איתו יכלה לדבר בשפת אמה. תמיד כששאלתי אותה לשלומה – ענתה: אוכלים, שותים.

את סמי ברדוגו פגשתי ב- 2007 כשלמדתי בבצלאל. במסגרת קורס עיבדתי את סיפורו ״שוק״ לקומיקס קצר. סמי הקסים אותי בפשטותו, צניעותו ובעדינותו –תכונות שאפיינו את סיפוריו הקצרים שריתקו אותי, לצד ישירות גרוטסקית ובלתי מתנצלת, הומור ועצב.

כמה שנים מאוחר יותר, עזבתי את ישראל ועברתי למונטריאול. שם, רחוק מזירת ההתרחשות של הסיפור, הייתה לי הזדמנות לעבד אותו לסרט אנימציה קצר. ודווקא שם, בגלות, הרגשתי בפעם הראשונה בחיי זר, וכל מה שהיה ברור לי קודם, הוטל בספק בסביבה חדשה. באופן טבעי ראיתי את עצמי בתור ישראלי חילוני. לאחותה של סבתי שהיגרה מעיראק לקנדה, ופגשתי לראשונה שם, היה טבעי לחלוטין לקרוא לעצמה יהודיה-ערביה, ולשייך אותי מיד לשבט.

סבתותי חיו בגלות מכל מה שהכירו – מארצן, משפתן, מתרבותן וממשפחותיהן שהיגרו לארצות אחרות. הן נאלצו לגלות ממולדתן מפני שלא היתה להן ברירה אחרת, ואילו אני גליתי מתוך בחירה אינדיווידואליסטית.

הן היו חלק מדור שלם של נשים בלתי נראות שחיו את חייהן בצד, מול ילדיהן המדברים עברית, ששימשו להן צוהר יחיד אל החברה. חייהן היה רצף של עמל רב, עד שיום אחד הן מתו.

16 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. זה טקסט מרגש וסרט מקסים. עדין, עשוי בכשרון רב, על פניו פשוט אבל מרובד ועמוק. הנופים כל כך מוכרים, השיעמום של הפריפריה כל כך מוחשי. תודה על היצירה והשיתוף. היובש שבו מתואר המוות שבר אותי, בכיתי. כך בדיוק יום בהיר אחד הלך סבא שלי לעולמו, אחרי 20 שנה ששכב בפינת חדר שכוחת אל במדבר ירוחם. הזדהתי.

    • נטע, תודה. מרגש לקרוא את מה שכתבת.

  2. הפשטות ביצירה הזו שבתה את ליבי. מבט כנה, חברתי, רגיש ומלא באהבה. יצירה רכה וקשה, חזקה ושקטה אך עם הד ועומק עצום. כבוד.

  3. סיפורי המשפחה שלך יפים ומהממים גם הם יקירי.

  4. מרתק,רגיש,מדוייק.בימוי וציור מלאי חן,פרטים שמראים רגישות ויזואלית,רישום מרטיט,והסיפור-אוהו,כמה הזדהות,כמה תחושות קרבה שהוא מעלה,כאילו זה אתה שם.
    והקול של המספר,כאילו אגבי,אנטי גיבור,אבל מתחת לכל החולשה לכאורה,מסתתר גבר לעניין.מאוד אהבתי,ואשמח לראות עוד,ועוד,ועוד,את כל ההסטוריה דרך הספורים האלה.

  5. דותן,
    הסרט כל כך יפה עדין ומרגש
    תודה

  6. איזו עוצמה! סרט שקט ופוגע בול והכל -החל מהטקסט דרך הקריינות והפסקול ועד האנימציה – במינונים מדוייקים.

  7. כמה יופי עדין ונוקב הוספת לסיפור היפה של סמי ברדוגו.
    פשוט נפלא!

  8. דותן,פשוט ויפה.עדין וחזק.תודה.

  9. סרט יפיפה.

  10. דותן , תודה לך . היצירה המושלמת והעדינה שלך מחזירה את הטעם לחיים, כמו הטחול הזה שכמה עושר יש בו אבל רק מעטים יכולים ללכלך פניהם בו, כי הם מזמן עברו לנירוסטה . מודה לך על חי דקות של עונג צרוף .

  11. דותן, ברגישות עדינות ודייקנות שאינה מתפשרת יצקת חיים בחוויה אשר רבים יכולים להזדהות עימה. הריטואל הקבוע והדבקות בעשייה היומיומית שאפיינה את חיי העולים בישראל. אותן נשים, אימהות גדולות גוף אשר הגדירו את גבולות העולם כגבול מטבחן הביתי, ובכך ביססו עבור דור ההמשך את ״אמא אדמה״ עליה יוכלו לפסוע אל עבר חוויה ויצירה אישית עצמאית. תודה.

    • תודה רונית, על התגובה המרגשת והיפה. נשיקות!

  12. מדויק. תודה

  13. ראיתי רק עכשיו והפסדתי שנה של הנאה. תחושה כה נדירה של החום, השוק, הדממה, הנוף של אינסוף, המוזיקה של הבדידות. תודה על תרגום נפלא.

  14. דותן!
    תודה רבה על הסרט, שהיה בשבילי טקסט של הנשמה.
    בגיל 23 עשיתי קעקוע של ציפור הנפש מתוך מחשבה שאפשר לשבץ את הרגשות במגירות ומאוחר גיליתי כמה שלא. הסרט שלך, ערבב הרבה רגשות וחזרתי המומה. עברו כמה ימים ואני עוד חושבת ושואלת על היחסים של אמא ובן/ת ועל המרחב הציבורי והדמויות הלפעמים שקופות שבו ועל אינטימיות ועל נפרדות. לא מצליחה עוד לעבד ואולי זה בסדר, אבל כן חיייייבת להגיד תודה על ההגשה של הסיפור הנפלא וכואב הזה.
    תודה.

טרקבק אחד לפוסט
הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות