מוזיקה | שביל הפרחים והפירות: הפלמנקו של ויסנטה אמיגו

עופר רונן

ביום רביעי בערב מודיעים לי שמחר אני יכול להתקשר לויסנטה אמיגו לצורך ריאיון לקפה גיברלטר. אני מתרגש. אני גיטריסט בעצמי, ומחר אוכל לשוחח עם אחד מנגני הגיטרה הגדולים ביותר כיום. השיחה נקבעת לעשר בבוקר. אני קם מוקדם, ובתשע בבוקר כבר סוגר עם סלקום על עסקה של שיחות לחו"ל, וממתין. השעה עשר עוברת, ואני עדיין לא מקבל את המספר. טוב, בכל זאת ספרד, שם עוד תשע בבוקר. לכל היותר ויסנטה עכשיו רק מזג לעצמו את הקפה ופרס את העגבניה והחאמון על הטוסט. בסופו של דבר אני מקבל את המספר ואת ההוראה להתקשר ב-12. מגיעה השעה ואני מחייג לספרד. קול גברי עונה לי בספרדית, אני אומר "ויסנטה?". לא, זה קריס, הסוכן שלו. הוא שם אותי על המתנה ולאחר כמה דקות חוזר ואומר שהוא לא מוצא את ויסנטה, ושגם התקשרו לאשתו ולא ברור מה המצב. אנחנו קובעים שיעדכן אותי בהמשך במייל. עד שעות אחר הצהריים עדיין לא ברור מה קורה, אז מסתבר שהיה בלבול וויסנטה הבין שמדובר על היום למחרת. לא נורא, הכל טרנקילו. למחרת, בוקר יום שישי, ויסנטה עונה לי בספרדית עם מבטא אנדלוסי.

אמיגו

"Hola, Viecnte?", אני שואל.

"Hola, encantado" (שלום, נעים להכיר), הוא עונה.

ויסנטה אמיגו, אחד הגיטריסטים הגדולים בעולם, מוסיקאי יוצר מעמיק מאין כמוהו, מתגלה כמרואיין רגוע שחושב כמה רגעים לפני שהוא נותן תשובה. וכך בשיחה בקצב אנדלוסי רגוע ואיטי, אנחנו מדברים על מוסיקה, אמנות ופלמנקו.

קצת רקע

ויסנטה אמיגו חירול נולד בגוואדלקנל, ספרד ב-1967, אך גדל בעיר קורדובה. על פי זיכרון מעורפל שלו, בגיל שלוש צפה בטלוויזיה וראה את הגיטריסט פאקו דה לוסיה מנגן, וכך התאהב לראשונה בגיטרה. בגיל שמונה ראה שכן שלו מתאמן בגיטרה על הדשא, ובעקבות כך החל ללמוד לנגן בכלי.

קורדובה, עירו של ויסנטה, הייתה הבירה העתיקה של ממלכת אל אנדלוס, הממלכה המוסלמית שבשיאה חלשה על כל חצי האי האיברי. בדרום ספרד, השליטה המוסלמית האריכה ימים יותר מבכל איזור אחר בספרד, וכך שמה נשאר במחוז אנדלוסיה של ספרד של היום. אמנות הפלמנקו, עם השילוש הקדוש – גיטרה, שירה וריקוד -התפתחה באזור זה, צומחת מתוך הערבוב בין התושבים האנדלוסים לבין צוענים שהגיעו לספרד במאה ה-15, מעט לפני השלמת הכיבוש-מחדש הנוצרי של ספרד כולה.

פלמנקו בקפה גיברלטר

בפלמנקו נשמעים מיד קווי הדמיון למוסיקה הערבית, וקורדובה, כמו מקומות אחרים באנדלוסיה, היא עיר שבה הפלמנקו חי גם בצורתו המקצועית על הבמות הגדולות, וגם בצורה הראשונית במועדוני פלמנקו קטנים שמנגנים בהם עד הבוקר. ניתן להניח שאותו שכן שניגן אל מול ביתו של ויסנטה פרט אקורדי פלמנקו, והם שגרמו לויסנטה להתאהב בגיטרה, ולהתמסר לה ולפלמנקו להמשך חייו.

הוא החל להתאמן וללמוד עם מורים שונים בקורדובה ומחוצה לה ובשנת 1988, בגיל 11, זכה במקום הראשון באחת מהתחרויות החשובות בפלמנקו. אחד ממוריו היה הנגן הדגול מנולו סנלוקר, שהבין את כשרונו והזמין אותו לנגן בלהקתו. ויסנטה ניגן בלהקה של סנלוקר במשך שש שנים, ולאחר מכן עבד עם הזמר האגדי קמארון דה לה איסלה. ב-1993 ניגן בפסטיבל "המאסטרים של הגיטרה"  שם חלק במות עם ג'ון מקלפלין ופאקו דה לוסיה.

עופר רונן מראיין את פאקו דה לוסיה ז״ל

כבר ב-1991, בגיל 24, ויסנטה הוציא את האלבום הראשון שלו ומשם המשיך לאלבומי סולו נוספים ושיתופי פעולה עם אמנים גדולים בפלמנקו ומחוצה לו. הוא הוכתר על ידי רבים כממשיך דרכו של פאקו דה לוסיה. אחד מסימני ההיכר שלו הוא בצליל עדין, מעודן ומדויק. רוב נגני ונגניות הפלמנקו כיום, מקצועיים או חובבנים, מנגנים את יצירותיו, או לפחות מנסים לנגן אותן…

להתחיל מפאקו ולהמשיך הלאה

ויסנטה חי רק שמונה שנים בתקופת הדיקטטורה הפשיסטית של החנרליסימו פרנקו. כשהתחיל להתבסס כאמן, היה זה בשנות השבעים והשמונים, בתקופה בה ספרד חזרה להיות דמוקרטיה והחלה להיפתח לעולם. אותה תקופה הייתה משמעותית ביותר בתולדות מוסיקת הפלמנקו. פאקו דה לוסיה החל לפרוץ את גבולות הפלמנקו, שעד אז נשאר יחסית מסורתי ועממי. הוא שילב את הפלמנקו עם מוסיקות חדשות כמו ג'אז, מוסיקה קלאסית, מוסיקת עולם ועוד. הפלמנקו, בו תמיד היו הטהרנים שדרשו לשמור על המסורת כמו שהיא, יצאו פעמים רבות כנגד פאקו אך הוא המשיך ושינה את הפלמנקו לעד, ובנוסף חשף אותו לקהלים בינלאומיים חדשים. אנשים ברחבי העולם שלא שמעו אי פעם על פלמנקו, החלו להכיר את פאקו דה לוסיה ובעקבות כך את הפלמנקו.

ויסנטה, שבשנים אלה התפתח כגיטריסט פלמנקו, מתאר בשיחתנו כך את פאקו דה לוסיה: "המגדלור הכי גדול לגיטריסטים. הוא היה אחד מהמורים שלי. אני הסתכלתי עליו מאז שהייתי מאוד קטן, והודות לו יש לי את הרצון להיות מוסיקאי".

 

המורים – פאקו דה לוסיה ומנולו סנלוקר

ביצירה של פאקו דה לוסיה אפשר להרגיש עדיין את החיבור בין הסגנונות. כיצד לקח את הפלמנקו ושילב עם מוסיקה אחרת. אך ויסנטה- בשבילו הפיוז'ן כבר היה נקודת מוצא, האמנות או המוסיקה היא "עיר של רעיונות", כשם דיסק המופת שלו, עליו זכה בגראמי הלטיני. הוא אינו מנסה לשלב באופן מודע בין סגנונות מוגדרים: "המוסיקה מושפעת מכל מה שאני אוהב. כל המוסיקאים שאני מקשיב להם ואוהב. הכול משפיע. כל מה שלומדים ברגע מסוים, הכול נשאר בזיכרון. ואז פתאום יוצא משהו שהוא ערבוב או שילוב. אני מאוד בעד השילוב והערבוב. אנחנו בעצמנו למעשה ערבוב של אימא ואבא שלנו".

כששאלתי אותו האם הוא מגדיר את הסגנון שלו, או האם חשוב בכלל להגדיר, הוא לא ממש הבין את השאלה, אלא עבר לדבר על הגישה שלו לפלמנקו, המוסיקה ממנה צמח ושבה הוא יוצר: "אני מתחיל עם הרבה כבוד כשאני יוצר את הפלמנקו שלי… יש לי כבוד למסורת אבל אני מנסה להביא משהו חדש. להביא משהו חיובי. צריך כבוד לשורשים, אבל צריך גם חופש בשביל להצליח ולהמשיך ולעשות שהמוסיקה תמשיך ותגדל. מה שיפה במוסיקה זה שהיא אינסופית. כשנמות מישהו אחר ימשיך אחרינו".

Ciudad de las Ideas – עיר הרעיונות

לשמוע אל הרינה ואל התפילה

אחד הדברים היפים במוסיקה של ויסנטה הוא החיבור שלו בין המוסיקה למילים. בשנת 1997 הוציא את האלבום Poeta (משורר), שם הלחין טקסטים של המשורר רפאל אלברטי, והדיסק המשותף שלו עם הזמר אל פלה נקרא Poeta de las Esquinas Blandas (משורר הפינות הרכות). יש לו חיבור חזק לשירה ולטקסט. "אני חושב שהמשפט 'מעשה שווה אלף מילים' הוא נכון. עם זאת, לדעתי המילה היא גם מעשה. אמנם אני מוסיקאי מעל הכול, אבל נראה לי שכל המוסיקאים יש בהם גם משוררים. במוסיקה מסדרים תווים באותה צורה שמשורר מסדר את המילים. למלים יש הרבה ערך בשבילי, ובפלמנקו יש משהו מיוחד בדרך שכותבים מלים. אלה מלים פשוטות אבל הן מגיעות לגרעין של הדברים. מלים שאומרות הרבה במעט".

היצירות באלבומי הסולו של ויסנטה כוללות פעמים רבות שירת פלמנקו. אך בשונה מרוב סגנונות המוסיקה בהם כשיש זמר או זמרת הם במרכז, אצל ויסנטה הגיטרה במרכז. כך השירה הופכת להיות עוד כלי נגינה כשאר הכלים, ולמוסיקה ולמילים יש ערך שווה. אלו שתי דרכים שונות המשתלבות אחת בשנייה בכדי להעביר אותו רעיון עצמו.

מעבר לאלבומי הסולו, ויסנטה הפיק וניגן באלבומים של זמרי פלמנקו גדולים כחוסה מרסה, רמדיוס אמאיה ואל פלה. בקטעים אלה, בהם הוא מגיע כמלווה ולא כסולן, אפשר לשמוע את הגישה הרגישה שלו למילים באופן החזק ביותר. אף על פי שמדובר בגיטריסט ברמה הגבוהה ביותר, כשויסנטה מלווה הוא לא מתעלה על הזמר אלא רק תומך בו. גם כשבמהלך השיר ינגן קטע סולו, זה לאו דווקא כדי להרשים את הקהל, אלא גם כדי לתת השראה לזמר. הליווי והשירה מפרים אחד את השני.

כאן בגיל צעיר ויסנטה מלווה את קמארון דה לה איסלה:

פרחים ופירות על השביל

בתור קהל, כשאנחנו רואים אמן על הבמה, אנו רואים את הקצה של הקרחון, ואיננו מודעים לשעות הרבות של האימון, הלימוד והחקר שנמצאות כשכבות התומכות בתוצר שלפנינו. לכן, בתור גיטריסט עניינה אותי שאלה טכנית, כמה שעות ביום הוא מתאמן: "גיטריסט צריך להביא את הגיטרה שתהיה חלק מהגוף שלו", אומר ויסנטה, וממשיך, "הדבר היחיד שאני יודע לעשות זה לנגן גיטרה. אני כל הזמן לומד להביע את עצמי. לכן כמעט כל היום אני מקדיש את עצמי למוסיקה. אבל לא כל יום אני מנגן כל היום. יש ימים שכן, כל הבוקר והצהריים, ויש ימים שרק בבוקר. צריך גם לנשום, להתהלך ברחוב, וזה מזין אותך… כן צריך להקדיש הרבה זמן, או שאתה משלם על זה. מיד תרגיש את זה בגיטרה".

באחד מריאיונותיו, פאקו דה לוסיה סיפר שאף פעם לא היה מרוצה מהאלבומים שהקליט. לי תמיד היה נראה שזה מה שהניע אותו להמשיך ולחפש הלאה, וכך יצר בכל פעם משהו חדשני. ויסנטה אמיגו מנגן ויוצר כבר 40 שנה ואלבומיו המגוונים מראים גם הם חיפוש מתמיד. לקראת סוף הריאיון, אני מתקשה לנסח אבל מצליח לשאול שאלה קצת מעורפלת: אתה מחפש? או שכבר מצאת?

"אני תמיד מחפש. אתה הולך בדרך, ומידי פעם מוצא פרח, או אחד אחר. אתה תמיד ממשיך לחפש עוד פרחים. עוצר ליד הפרח ונהנה מהניחוח שלו, ולאחר מכן ניחוח אחר. בכל פעם זה מזין אותך. מזה אתה יוצר פרי, ואותו אתה מציע לעולם. את הפרי שעליו עבדת ויצרת".

בעוד מעט יותר משבוע ויסנטה אמיגו מגיע אלינו בפעם השנייה בקריירה שלו, לשתי הופעות, בזאפה הרצליה ב10.6 ובזאפה אמפי שוני ב11.6. בריאיון סיפר שבשבילו ישראל היא מקום מיוחד, "אני חושב שזה מקום שיש לו הרבה חשיבות בשביל התרבות שלנו… זו ארץ שיש לה כוח בלבבות שלנו". הופעותיו בארץ הן הזדמנות חד פעמית לחזות בכמה מהפירות היפים שהוא יוצר.

בעמוד הפייסבוק של הקפה יוגרלו כרטיסים להופעה באמפי שוני ב11.6.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות