סיפור קצר | העוד יוסף חי (מיוחד ליום הזיכרון והמודעות לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן)

אורי ארזי

לילדי תימן החטופים באשר הם

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד-יוֹסֵף בְּנִי חָי

אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת

בראשית מ"ה, כ"ח

צו הגיוס שנשלח עבור יוסף נגר שנפטר מספר ימים לאחר עליית המשפחה לארץ בתחילת שנות החמישים – גרם לטלטלה אדירה אצל בני המשפחה. לאחר שמונה עשרה שנה פרצו זיכרונות העבר כגייזר רותח מבטן האדמה וטרפו את שלוות רוחם. האם, רומיה, חשבה שסוף כל סוף תפילותיה התקבלו בשמים והישועה לה ציפתה הגיע. האב, יצחק, היה חולה סוכרת וכוחותיו כבר לא עמו, ישב בכסא הגלגלים שלו. מבין את המתרחש אך לא מצליח להכיל את האפשרות שבנו חי, "העוד יוסף בני חי" מלמלו שפתיו.

גם כשיוסף התינוק נעלם מבית החולים כלא היה, לא הצליח האב ההמום להפנים שמעשים כאלו יכולים לקרות. בתימן חטפו המוסלמים ילדים יהודים שהתייתמו מהוריהם אבל בארץ הקודש, במדינת היהודים, לא יכול להיות שיעשו מעשים כאלה. חשב יצחק והאמין לאחות שבשרה לו על מות בנו משפעת. נפשו התמימה של העולה החדש שנחת אך אתמול וזכה להגשים את חלום הדורות ולהגיע לארץ הבחירה, לא הצליחה להכיל את העובדה המרה: אחים יהודים כמותו חטפו את בנו.

עבור רומיה צו הגיוס היווה הוכחה ניצחת שבנה יוסף בחיים כפי שהאמינה במשך כל השנים שחלפו. הממשלה לא הייתה שולחת צו גיוס ליוסף אם היה מת, אמרה מלאת תקווה לבעלה והתקשרה לבתה הבכורה עופרה, עורכת דין בפרקליטות בפתח תקווה. ״עופרה, יוסף חי״,  בכתה רומיה אל תוך אפרכסת הטלפון, ״הוא חי, שלחו לו צו גיוס״. עופרה ניסתה להרגיע את האם הנסערת אך לא העזה לומר דבר שעלול לנפץ את ניצן התקווה שהנץ בליבה. בערב הגיעה אל בית הוריה כדי לראות במו עיניה את צו הגיוס שנשלח על ידי צה"ל לאחיה המת. נכון, הודתה, זה מה שכתוב כתוב שחור על גבי לבן- יוסף נגר.

האם שקעה אל זיכרונותיה מהימים הראשונים בארץ ישראל, ימי מחנה העולים ראש העין. עופרה שמעה את הסיפור אודות אחיה העלום עשרות פעמים אך לא אמרה דבר והקשיבה לאימה בשתיקה. נותנת לה לפרוק את אשר על ליבה. "כשהגענו לארץ לקחו אותנו למחנה בראש העין", סיפרה רומיה. "יוסף היה כבן שנה וחצי. הוא עדיין ינק ואני לא עזבתי אותו לרגע. היה אז חורף קשה. באחד מלילות החורף הקרים הגשם לא הפסיק לרדת. יוסף חלה, היה לו חום וכל הלילה הוא השתעל. בבוקר הלכתי איתו לצריף בית החולים. מטפלת צעירה ניגשה אלי ואמרה לי להשאיר את התינוק. ״אל תדאגו, נטפל בו טוב. תוכלי לבקר אותו מתי שאת רוצה".

משפחות העולים שוכנו באוהלים. ילדים ותינוקות שלא חשו בטוב הועברו אל צריף בית החולים. "במשך שבוע", המשיכה האם לספר, "ביקרנו אני ואביך את יוסף כל יום מספר פעמים. אני טיפלתי בו והנקתי אותו הכול היה בסדר. החום של יוסף ירד ונראה שהוא החלים. בוקר אחד כשבאתי להניק את הילד ראיתי שהמיטה הקטנה שלו ריקה. שאלתי את האחות איפה הילד שלנו יוסף״.

״הוא לא הרגיש טוב בלילה״, הסבירה לאה. ״העברנו אותו לבית החולים, מחר או מחרתיים יחזירו אותו״, הבטיחה בנימה מרגיעה. כל יום הלכנו לבית התינוקות לראות אם יוסף חזר. לאחר שבוע מצאנו שם מטפלת חדשה. היא אמרה שהיא לא יודעת כלום ואין לה מושג על מה אנחנו מדברים. אביך הלך למנהל המחנה שדווקא גילה אוזן קשבת והסביר לו שהוא לא התימני היחיד במחנה שנעלם לו ילד, ״יש רבים כמוך״, אמר.

מנהל המחנה קיבץ את כל האבות שילדיהם נעלמו והעמיד לרשותם משאית. הם נסעו כמעט לכל בתי החולים בארץ: פרדס כץ, הדסה, באר יעקב, צריפין, תל השומר. בדקו אם הילדים האבודים נמצאים שם אך ללא הועיל. הילדים נעלמו כמו בלעה אותם האדמה. "אבא לא התייאש", המשיכה רומיה לגולל את השתלשלות האירועים, "הוא הלך למשרדי הסוכנות ופנה לראש האגף התימני של מחלקת הקליטה. זה הפנה אותו למחנה עין שמר״.

״באמת במחנה עין שמר היו ילדים תימנים״ אמרה רומיה ונאנחה כמתוך יסורים פנימיים, ״אך אף אחד מהם לא היה יוסף שלנו. לבסוף אמרו לנו שהילד מת ונקבר. תראו לנו את הקבר דרשנו, תביאו מסמך שמוכיח שהילד מת. כלום. נדחינו שוב ושוב בתירוצים שונים ועד היום הזה לא ראינו לא קבר ולא תעודת פטירה. לאחר שנה הגשנו תלונה למשטרה. החוקר שבא אלינו הביתה הסביר לנו שאין מה לעשות, למשטרה אין קצה חוט והיא לא יכולה לעזור לכם״. כשעופרה נסעה הביתה לתל אביב חשבה על גורלו של אחיה האבוד. אח שהכירה את פניו רק מתמונה משפחתית שצולמה בתימן לפני העלייה כשהיה בן שנה אחת. היא הייתה משוכנעת שאחיה חי. אמא צודקת, חשבה, צה"ל לא שולח צווי גיוס למתים. מי יודע, אולי יוסף גר כמוה בתל אביב ולפעמים הם חולפים אחד על פני השני ברחוב כזרים מוחלטים.

׳תמיד דופקים את השחורים׳, אמרה לעצמה, ונזכרה בכתבה שקראה פעם באחד העיתונים על הילידים האבוריג'ינים של אוסטרליה. ילדים שנלקחו בכוח על ידי ממשלת אוסטרליה ונציגי הכנסייה והועברו למשפחות לבנות ולמוסדות המיסיון הנוצרי. הדור הגנוב מכנים אותם באוסטרליה. בעיני האוסטרלים הלבנים חטיפות הילדים האבוריג'ינים נעשו מהסיבות הכי נכונות: הם רצו להגן על הילידים מפני התרבות הפרימיטיבית שלהם עצמם ולהעניק להם חינוך נוצרי הגון ואולי אפילו השכלה מערבית. הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות חשבה עופרה במרירות. יותר מכול רצתה שהוריה ובעיקר אביה החולה, שרק אלוהים יודע כמה זמן נותר לו לחיות, יזכה לפני מותו לפגוש את בנו האבוד יוסף. אך כעורכת דין מנוסה הבינה שזו משימה בלתי אפשרית. הממסד יודע לכסות על עקבותיו ולחפש ילד תימני שנעלם לפני שבע עשרה שנה זה כמו לחפש מחט בערמת שחת.

מדוכדכת החנתה עופרה את המכונית בחנייה של הבניין ועלתה לדירתה. לאחר שהתקלחה החלה לנסח מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ולשר המשפטים. היא כתבה טיוטה ראשונה ולא הייתה מרוצה, אמשיך מחר, כשלא אהיה עייפה, הבטיחה לעצמה והלכה למיטה. היא הפעילה את המזגן. הקרירות שפשטה בחדר הרגיעה אותה במקצת והיא חשבה על אחיה האובד יוסף שחי אי שם בעולם בזהות בדויה ובשם אחר. מעניין אם יוסף יודע בכלל שהוא ילד תימני חטוף תהתה לפני שנרדמה.

היום הוא יום הזיכרון והמודעות לפרשת חטיפת ילדי תימן, המזרח והבלקן

6 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. סיפור מקסים ומרגש על נושא כאוב שעד היום נותר במסתורין. הכותב הוא סופר מוכשר מאוד שהוציא לאחרונה את ספרו הראשון "החור השחור של ארז מאור" . מומלץ מאוד !!!

  2. סיפור קצרמרגש ויפה שהסוף שלו מציג את פרשת העלמותם של ילדי תימן כתעלומה שעד היום רב הנסתר על הגלוי שבה.
    כתיבתו של הכותב אורי ארזי מצטיירת באותנטית ונוגעת ללב כפי שכתב בספרו הראשון "החור השחור של ארז מאור", שבנוי מסיפורים קצרים מאוד אישיים שמתארים את השתלשלות חייו.

  3. אבקש לשוחח עם נציגים המעורים בנושא ילדי תימן אחי יוחנן אף הוא מנעדרי ילדי תימן.
    משפחתי נקטה בהליכים משפטיים…ועל זאת ברצוני לשוחח.

  4. שהסיפורים הפרטים לא יסתירו את הסיפור הכללי שחטיפת ילדי תימן והמזרח היא מן הפרשיות החמורות ביותר של קום המדינה. עוד לא גילינו הנעשה, והחיסיון של 70 שנה מיועד להבטיח שלעולם לא נדע… כך שהפשע ממשיך בכל מיני צורות שונות ומשונות עד עצם היום הזה. אסור לנו להיות נאיבים!

  5. !

  6. סיפור מרתק, על האנשים התמימים.

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות