סיפור קצר | זוהרה, מאת אלישע תשובה. איורים: יהלי זיו, נכדתו

כאשר היא עברה לגור בשכונתנו, היתה נערה-כלה שזה לה מספר חודשים לנישואיה. היא נראתה כפרח רענן שזה עתה הובא מהשדה. פניה עגולים ואדומי לחיים. עיניה, קשה לתפוס את מבטה, כי מדיי דיברה איתך היו הן מורידות מבטן. שערותיה, ובכן אם נתמזל מזלך ומטפחתה ניסוטה מעט היית נוכח שצבען חום בורק. קומתה מעט מעל קומתי ואני הייתי אז בן ארבע עשרה שנים.

1סבא אלישע

היא היתה בת לאיש דת מוסלמי שעבר מהכפר אל העיר.

בית סבא שבו התגוררנו היה בן שתי קומות: קומת קרקע עם חדרים גדולים וחצר פנימית פתוחה מרובעת ועליה קומה נוספת עם ארבעה פרוזדורים ומעקות, כך שמלמעלה אפשר להשקיף על הנעשה בחצר. לרשותה של זוהרה הועמדה כל קומת הקרקע ואני ואחי הקטן ומשפחתו של סבא התגוררנו בקומה השניה.

2סבא אלישעחבריו של השייח׳ היו מתרעמים עליו ששיכן את ביתו בין יהודים- ועל זה היה נוהג להשיב להם: מנסיוני אני יכול להבטיחכם שעל היהודים אפשר לסמוך לפעמים יותר מאשר על אחינו המאמינים. אצל היהודים, על אף שהשטן מפתה אותם למעשה איוולת, יש להם חוש של זהירות, של פחד, המונע מהם לעשות את הדבר. להפך, אני סמוך ובטוח שהזקן כהן ישמור עליה כעל בתו.

ובאמת כך היה; סבא היה מצווה עלינו לרדת מדי פעם לשאול אותה אם יחסר לה דבר מה או דרושים אנו לה לשליחויות שונות. לעיתים היתה שולחת אותנו למאפיה להביא את הלחם, או לקנות דבר מה מהחנות הסמוכה.

לא עשינו עבורה את השרותים השונים בשל פניית סבא. חיבבנו אותה ונכרכנו אחריה גם אנחנו וגם ילדי השכנים הקרובים. בערבים אחרי סיימה עבודתה ואחרי שהתרחצה, תמיד היתה רחוצה ותמיד נדף ממנה ריח נעים, היתה פורשת מחצלת בחצר וכולנו היינו מתיישבים סביבה. היא היתה מקסימה אותנו בסיפורים ובאגדות מלאי יופי, על חייה בכפר לפני בואה לעיר. תמיד הפתיעה אותנו במשהו, פעם חופן אגוזים ופעם סוכריה, דברים קטנים שהיו יקרי מציאות בעיננו.

וכך היינו יושבים שעות בערבים, עד שהאמהות באות לקחת את הילדים והם חצי ישנים. אנחנו כדיירי הבית היינו האחרונים לשבת, עד לשוב בעלה, שהיה מאחר כל לילה יותר ויותר.

אז, תוך צפייה לשובו, היתה עושה הכנות לארוחת הערב. על מגש נחושת גדול שעמד בחדר הניחה צלחות, לחמים רכים וחמים שהובאו עם ערב מהמאפיה, צנוניות רחוצות, פלפלים ירוקים חריפים במי מלח ולימון ותוך כדי כך נותנת מבט על הקדרה העומדת על כירת גחלים ובה נזיד בשר המעלה ריח ניחוח.

3סבא אלישע

היו לילות שבעלה איחר כל כך עד שאחי הקטן היה נרדם על המחצלת. אז היתה מסתכלת עלינו במבוכה רבה ומציעה לי את עזרתה לשאת את אחי למעלה לבית סבא, שם כבר כולם ישנים.

ידעתי שהיתה מתייראת להיות לבדה ערה בלילה כשהכל ישנים. אז הייתי יורד שוב אליה ומחכה איתה עד שנשמעו צעדיו של בעלה. שעות אלה היתה יושבת דמומה ומלאת מחשבות ומעין צעיף של עצבות היה מאפיל את פניה היפות. לעיתים היתה התרדמה מנצחת אותה וכשהתעוררה התביישה מפניי.

הייתה מכבה את האש בכירה, טופחת לי על הכתף ורומזת לי לעלות לישון, נכנסת לחדרה וסוגרת עליה.

את אחמד, בעלה של זוהרה הכרנו מעט מאוד. גבר באמצע שנותיו, גבוה ושפמו עבות. ידענו רק שהוא בעל בית קפה בעיר החדשה. אך אחר כך התגלה לנו שבית הקפה שימש רק מסווה. הוא שיווק משם לכל מקומות השעשועים ובתי המפגש משקאות חריפים המזוקקים בחשאי. זאת הצליח לעשות על ידי שיחוד קציני מכס צרפתיים, הוא היה מגיע הביתה מאוחר בלילה ויוצא שוב השכם בבוקר.

לילה אחד איחר אחמד מאוד. אולי בשל החום והעייפות, רציתי לעזוב את זוהרה וללכת לישון. פניתי אליה כדי לומר לה זאת ומצאתיה בוכה.

״השעה כה מאוחרת והוא עדיין לא שב, קצה נפשי מציפיות ארוכות אלה…״

״אולי קרה לו משהו…״ מיד הצטערתי על אמרי זאת, ראיתיה נחרדת, מבוהלת.

״התבוא עימי לבית הקפה? אני רוצה לראות הפעם מה מעכב אותו עד לשעה זו״.

היססתי, לא ידעתי מה לעשות.

״אם אינך יכול אלך לבדי״.

״לבדך?!״ נשאתי עיניי למעלה, בבית סבא כולם ישנים. אין את מי לשאול. אחזתי בידה ויצאנו ללילה.

בדרכנו עברנו ברחובות שבשעות היום נראו שקטים, התעוררו עתה לחיים. בתי בתים פתוחים, אנשים נכנסים ויוצאים, קולות צחוק וקריאות נשים בוקעות מהם. אני לתומי התקרבתי לראות מה שם, גם היא נמשכה כמוני לראות על מה כל ההמולה, אך די היה במבט חטוף כדי להבין לאן נקלענו. משכתיה להרחיקה משם אבל מאוחר מדי, גם היא כבר הבינה. ככל שהתקדמנו נראו עתה נשים שרק חלוק לגופן, שערן פרוע מטיילות הלוך ושוב אולי כדי להתרענן או למשוך לקוח מהסס, בלי משים מבין חלוקיהן הפרומים למחצה נראה מדיי פעם שד או ירך לבנה.

זוהרה לא הסירה את עיניה מהן. המראה ריתק אותה. היא רצתה לעמוד להתבונן בהן אלמלא אני משכתיה משם בכוח.

כשיצאנו מכל זה והתקרבנו לבית הקפה המבוקש, מצאנו את הפועל הסוגר את הדלתות ולידו נער המספר לו בהתרגשות ובקול רם:

״בעלה ירה באחמד. המשטרה לקחה אותו לבית החולים שותת דם״.

זוהרה קפאה על מקומה.

״הוי יומי המקולל גם שכול וגם כלימה״.

לבית החולים נכנסנו חרש כגנבים כדי שהשוער לא ירגיש בנו ויגרש אותנו בגלל השעה המאוחרת. אך גם לא פגשנו איש לשאלו למבוקשנו, הכל שקט. עלינו, ירדנו ושוב עד שלפתע נפתחה דלת בקצה הפרוזדור וממנה יצאה אחות. רצנו לאותו כיוון כדי לשאול אותה, אך היא המשיכה לדבר עם יושבי החדר כשהיא אוחזת את ידית הדלת לסגרה. קודם עמדנו לחכות עד שתסיים דבריה אך סקרנותי דחפה אותי לראות מי בחדר.

הוא שכב שם.

״זוהרה!״, קראתי לה בקול ותוך כדי כך התכופפתי מתחת ליד האחות ונכנסתי לחדר. הצעקה שלי הרגיזה את כולם. ליד המיטה שבצד ישבה אישה זרה, צעירה, לבושה בכותנת לילה ועל כתפיה מעיל של גבר, ידה חבושה וקשורה לצווארה. עם הופעתי הפתאומית קמה ממקומה ונעמדה מבוהלת בצד. אישה מבוגרת, גם היא צרפתיה, יצאה לקראתנו ודחפה אותנו החוצה. גם האחות איבדה את שלוותה והתחילה לכעוס ולגרש אותנו.

״רק מחר בצהריים מותר לבקר חולים״, היא אחזה בנו והדפה אותנו לכיוון הפרוזדור וסגרה את הדלתות אחרינו. אפילו לא הקשיבה לזוהרה שטענה בפניה שהיא אשתו של החולה.

״מה תאמר על כך, הפרוצה אוחזת בבעל והאישה מגורשת בבושת פנים. בעלי… הוא אינו ראוי להיקרא יותר בעלי. רק עתה אני מתחילה להבין… תמיד היה מגיע הביתה מאוחר כל כך ועייף כל כך שגם לאכול סירב, על אף כל הפצרותיי, היה רק טועם דבר מה ומסיט מלפניו את המגש וקם מפהק ופורש לישון, אזי גם אני מפסיקה באמצע סעודתי, ואחריו באה לצידו, מתקרבת אליו, ונוכחת שהוא ישן כבר, גם מנשים הגיע לביתו שבע… לביתו אני לא שבה. אני הולכת לבית אבי לספר לו הכל ולהישאר שם. אם כי אלוהים עדי, שגם שם אינני אוהבת להימצא. איך אוכל להסביר לך? גם שם נעשה לעיניי מעשה מרמה, אבל עתה החלו עיניי להיפתח״.

המשכנו בדרך דמומים ואחוזי מחשבות ורשמים רבים שקלטנו אותו לילה. הגענו קרוב לבית הוריה.

״שוב לביתך בחור אמיץ, אני לא אחזור לשם יותר״. תוך כדי דיבור אימצה אותי אליה ונשקה לי. חיכתה עד שאתרחק קמעה ואחר פנתה לדרכה.

התרחקתי מספר צעדים ונעמדתי, לא יכולתי להמשיך יותר. מצאתי בסמוך אבן וישבתי עליה. רגש של מרירות, כעס הציף אותי, רגש של חוסר אונים, ואולי גם בדידות על שאני לא אראה אותה יותר. פניה היפים, צחוקה המשובב, ובכלל. הבית יהיה מיותם בלעדיה. דמעות זלגו מעיניי.

טריקת דלת חזקה קטעה את הרהוריי. הבטתי לאותו כיוון וראיתי אישה יוצאת בריצה ואחר מאיטה את הילוכה, כאילו נדחפה בכוח. לא יכולתי להבחין בפניה מפאת המרחק וישבתי וחיכיתי, כשנוכחתי שהיא צועדת לכיוון שלי. זו היתה זוהרה והדמעות על לחייה. כאשר הגיעה אליי והרגישה בי הופתעה. אתה עוד פה? ועל מה אתה בוכה?

״הו, עזבי אותי״, הסבתי את פניי ממנה. ״למה לא נשארת בבית הורייך?״

״אבי לא הניחני. שובי לביתך, לבית אדונך ורק שם תלוני, אמר. שם תחכי בסבלנות עד שיברר מה קורה עם אחמד ויודיע לי. כך ציווה אדוני אבי. הוא הרחיק אותי מסף הבית, לא הניחני אפילו לדבר עם אמי״.

כאשר הגענו הביתה לבסוף, זוהרה אמרה שעצביה מתוחים ובשרה מגורה, אולי רחצה במים קרים תשיב לה את רוחה במקצת.

ישבתי מעט לנוח אבל העייפות ניצחה אותי ונרדמתי. צינה של טרם שחר העבירה בי צמרמורת ועוררה אותי. לא ידעתי כמה זמן ישנתי. חצי שעה, שעה, אולי שלוש שעות. מי יודע ולמי זה חשוב. ניגשתי לראות אם זוהרה נרגעה ופרשה לישון לפני שאעלה למעלה לישון עוד, ממה שנשאר מהלילה.

מצאתיה על כיסא יושבת, לבושה כותנת לילה דקה שהבליטה את חמוקי גופה היפה. שערותיה החומות פרועות וגולשות גלים גלים עד למותניה, בידה מסרק והיא ישנה, שארי דמעות עדיין עמדו בעיניה.

אותו רגע הבריקה בראשי אימרה שאמי היתה חוזרת עליה מדיי פעם- יתום הישן על בכיו. אף על פי שגדלתי כיתום, מעולם לא ירדתי לעומקו של משפט זה, עד שראיתי את מראיה המיותם והמיואש של זוהרה.

נגעתי ברכות בידה כדי להעירה כדי שתעלה על משכבה ואז אפרוש ממנה. משום מה נראה היה לי שתפקידי יסתיים רק אשר תלך לישון וכך אין לעזבה בשום אופן. היא פתחה את עיניה, הביטה בי ולא אמרה דבר. אך מבטה בירש, התחנן שלא אעזוב אותה לבד. היא אחזה בידי ולרגע עלה סומק עז בפניה החיוורות, בעומדה על משמעות בקשתה שאהיה עימה ביחידות כל הלילה. אך היא אזרה עוז והרגשתי את ידיה לוחצות את ידי בחוזקה.

ידעתי שאני עומד בפני דבר אסור ומסוכן עבור שנינו, ידעתי שכל זה עשוי להסתיים באסון, אף חשתי באיזו פורענות המתרגשת עלינו, אבל כיצד יכולתי לא להיענות לבקשתה ולדחותה…

נראה שקראה את מחשבותיי- רק הלילה, מחר דרכינו ייפרדו, אולי בחלוף העייפות ישוב אליי אומץ ליבי… לא הבנתי כוונתה בדיוק. אך חשתיה נצמדת אליי כאילו ביקשה להישען עליי ולהווכח שאינני עוזבה לבדה. היא ביקשה חום ורוך להיות נאהבת.

דפיקות על הדלת העירו אותנו. ״אל תפתח״, ציוותה עליי. אך מיד נשמעו חבטות חזקות יותר עד שהדלת נעקרה מציריה ואל החדר נכנס אביה.

היה כמעט בוקר ואור אפור פניני נכנס עימו לחדר. הוא צעד ישר אלינו. מרוב כעס הסתובב סביבו עד שעינו נפלה על סכין גדולה שלהבה הבריק, היא היתה מונחת על שולחן התמרוקים של זוהרה. איך הגיעה הסכין לשם?

הוא נטל את הסכין והתקרב אליי. הרחקת לכת… ידעתי כל הזמן שהרשית לעצמך קרבת יתר לזוהרה. אולם כל זמן שזה הוגבל לחיבה הדדית לא חששתי, יהודי הרי לא יעיז לעבור לעבור את הגבול. אך טעיתי ועליי לנקום את החרפה.

ובמכה מלמעלה למטה כיוון לליבי, “אני!” צעקה זוהרה ונכנסה ביני לבין אביה, הסכין פגעה בחזה הצהור וחדר עד הניצב.

לרגע עמד שם המום. ואחר סינן מבעד לשפתיו הקפוצות, ״אתה לא תימלט מידי״, התכופף והחל מוציא את הסכין אך המשטמה העזה בעיני בתו עצרה ידו, סילון דם פרץ וסימא את עיניו.

״טועה אתה זקן אכזר״, גנחה.

דבריה הפחידוהו והטריפוהו עליו דעתו והוא החל מגשש דרכו החוצה.

נשאתי עיניי לזוהרה, גניחותיה פסקו. נראית היתה נינוחה, אולי מרוצה ממה שהתרחש לעיניה.

הרי כבר אמרה לי שעם בוקר ניפרד.

*

סבא אלישע וסבתא יהודית עלו מטריפולי שבלוב. הם גרו ברמת השרון בבית קטן מוקף עצי פרי וגידלו שלוש בנות. על סבא שמעתי בעיקר סיפורים וזכרונות מפי אמא וסבתא, ולא זכיתי להכיר אותו בעצמי. סבא כתב במהלך חייו שלל סיפורים ושירים, שלא זכו לפרסום ראוי. אני יהלי, אני מאיירת וסטודנטית לתקשורת חזותית בשנקר. כשחיפשתי את הדרך שלי להתחבר לסבא ולהרגיש אותו, נתתי לעצמי משימה, לאייר בהשראת סיפור שכתב, ולהמציא את העולם שאני מדמיינת דרך המילים.

8 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. סיפור יפה ואיורים מרגשים.

  2. פיוטי ומרגש, שפתי סבך דובבות בקבר בזכותך ואני בטוח שהוא גאה בך…

  3. מעניין באיזו ארץ בחר סבא שלך למקם את הסיפור הזה. את יודעת אולי?

    • הוא נולד וגדל בלוב… הסיפור מתרחש שם :)

      • אבל בלוב לא היו ציני מכס צרפתים – האיטלקים שלטו שם. לא?

        • קציני ולא "ציני"

  4. מאוד יפה, האיורים הזוהרים והסיפור החצי אפלולי :) תודה .

  5. שלום יהלי

    קראתי והתרשמתי לטובה.
    מעוניין לבחור אפשרות להוציא לאור את כתביו של סביך.
    צרי אתי קשר.

    שבוע טוב

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות