חינוך | "כולנו ילדים של אלוהים": מוזיקה וזהות מסורתית בכיתה

אשר גרינר ועמית אלון

בעבר כתבתי כאן על עוזי חיטמן ז"ל ותרומתו העצומה למוזיקה המזרחית בעידן שלפני הפריצה הגדולה שלה למיינסטרים, והזכרתי אף את שיתוף הפעולה שלו עם הזמר איציק קלה. תקופת עבודתם המשותפת היתה לדעתי שיא עבודתו של חיטמן לא רק ככותב, אלא כאחד המנסחים החשובים של הזהות המסורתית שספג בביתו מאביו, חזן שנשא אשה חילונית והשמיע לבנו לא רק תקליטים של החזן יוסלה רוזנבלט אלא גם את הביטלס, חוזליטו ועוד. בהמשך לרשימה זו, ארחיב כאן מעט על עבודתם המשותפת של חיטמן וקלה (יחד עם המלחין יורם הראל חיימוב), אך הפעם אכתוב גם מזווית חינוכית, כמי שמעביר מזה כחמש שנים שיעורי חינוך יהודי בתיכון בנושא הזהות והתרבות המזרחית. כך, מטרתי תהיה לא רק לעמוד על הייחוד, החשיבות והמורכבות של השירים שיצרו יחד חיטמן, קלה וחיימוב יחד, אלא להשתמש בהם כדוגמא לפדגוגיה רב-תרבותית שניתן ליישם בכתה באמצעות שימוש במוזיקה מזרחית כטקסט. והדגשה חשובה לפני שנתחיל: המודל החינוכי שיוצג כאן מתאים לכל התקופות והסגנונות במוזיקה המזרחית, לא רק לזו ה'קלאסית' שרבים מעידיפים על פני המוזיקה העכשווית, ללא הצדקה לדעתי. מסיבה זו משולבות במהלך הצעות לשימוש בשירים עדכניים ומוכרים יותר.

מהי פדגוגיה רב תרבותית ומה הקשר שלה למוזיקה מזרחית?

הפדגוגיה הרב תרבותית, מבית מדרשם של הפילוסוף החינוכי פאולו פריירה הברזילאי, ושל תלמידתו בל הוקס (Bell Hooks), רואה את החינוך כתהליך של יצירת קשר אישי בין מורה לכתה, שמטרתו להפוך את עולם הלימוד וההשכלה לנגיש ומזמין עבור כל אדם מכל רקע תרבותי:

אחת המטרות המרכזיות של פדגוגיה ככלי לשינוי חברתי היא להפוך את הכתה למרחב דמוקרטי שבו כולם חשים אחריות לתרום לתהליך הלימודי. לאורך הקריירה החינוכית שלי, פרופסורים לבנים הביעו באזני דאגה על כך שהתלמידים הלא-לבנים בכתתם אינם משמיעים את קולם בשיעורים. כאשר הכתה נעשית יותר מגוונת מבחינה אתנית ותרבותית, מורים עומדים בפני האופן שבו הפוליטיקה של השליטה משוכפלת במרחב החינוכי. לדוגמא, סטודנטים זכרים לבנים ממשיכים להיות הנשמעים ביותר בכיתות שלנו. סטודנטים שאינם לבנים, וגם נשים לבנות מסוימות, מביעים ומביעות חשש שאותם עמיתים לספסל הלימודים יראו אותם כלא-מתאימים לכתה מבחינה אינטלקטואלית. לימדתי סטודנטים לא-לבנים שהיו מבריקים, חלקם הגדול בשנתם האחרונה באוניברסיטה, שהצליחו במיומנות רבה להימנע מלהשתתף בשיעורים לאורך כל לימודיהם… הם אמרו לי שפרופסורים רבים לא הביעו מעולם עניין לשמוע את דעתם בנושאים הנלמדים. אנשי חינוך בכל העולם המסכימים כי לא רק התרבות המערבית היא ראויה וחשובה ומקבלים את הגישה הרב-תרבותית, מחוייבים להתמקד בנושא הקול. מי מדברים? מי מאזינים? הדאגה לכך שכל הסטודנטים ימלאו את אחריותם לתרום ללמידה בכתה  אינה מאפיינת  את מה שפריירה כינה "החינוך הבנקאי", שבו סטונטים נתפסים כלא-יותר מאשר צרכנים פסיביים. מכיוון שכל כך הרבה פרופסורים מלמדים באופן כזה, קשה ליצור קהילת לומדים שיכולה באמת להיות רב-תרבותית. תלמידים מתקשים הרבה פחות ממוריהם לוותר על הבטחון שמקנה "החינוך הבנקאי". והם גם פתוחים הרבה יותר להתמודדות עם האתגרים שמעלה הגישה הרב-תרבותית.

בל הוקס, Teaching to Transgress,  עמ' 39-40. (התרגום שלי, א.ג)         

כפי שניתן לראות מהקטע, גישה זו חשובה לא רק בעבודה עם בני נוער. עם זאת, יצירת 'קהילת לומדים' מהסוג שבל הוקס מתארת חשובה במיוחד בגיל התיכון בו ישנה נטייה טבעית (ובריאה) למרוד במורים ואף להתנכר לעצם הלימוד, בטח ובטח במערכת חינוך שמרנית ומיושנת כמו בישראל. אחד מהאמצעים לעשות זאת הוא יצירה של כתה רב תרבותית לא רק מבחינת הלומדים אלא בעיקר מבחינת היצירות ותחומי הדעת הנלמדים. בגישה זו מטרת המורה להעצים את הכתה לראות ב'ידע', שהוא עצמו אינו מופקד עליו ואינו נציגו הבלעדי, כדבר שהוא כמעט תמיד תלוי תרבות וסובייקטיבי ולכן לאפשר לכל תלמידה ותלמיד למצוא בקלות חוטים מקשרים בין עולמם התרבותי והאישי ובין עולם הידע הזה. גישה זו רואה חשיבות קריטית ביצירת גוף ידע שיהיה רלוונטי וקרוב לעולם של כל ההתלמידים באותה מידה, כדי שיוכלו לראות את עצמם כשותפים אקטיביים ליצירתו ופיתוחו ולא רק כ'צרכנים פסיביים' שלו, כפי שהגדיר פריירה.

דוגמא טובה לכך היא שמות רחובות: מי שגדלים בשכונה בה שמות הרחובות מייצגים א-נשים מכל מיני תרבויות, עמים ומוצאים – כולל שלהם, ירגישו שתרבותם ומשפחתם לגיטימית וראויה, וכך יתעניינו בהיסטוריה ששמות הרחובות אמורים למשוך אליה. בארץ ברוב המקרים המצב הפוך – שמות הרחובות מייצגים כמעט באופן מוחלט את ההגמוניה ומה שנחשב כ'ראוי' ו'לגיטימי' – כמעט תמיד גדולי הציונות החילונים-אירופאים בלבד – ולכן רוב בני הנוער לא יחושו זיקה לעולמם ורצון לפעול בהמשכיות אליו, ובוודאי שלא ירגישו שתרבותם ומשפחתם ראויים כמותו. כשרואים כך את הדברים ברור מאליו מדוע יש להביא לכתה חומרים המייצגים תפיסת ידע רב-תרבותית שנותנת מקום וכבוד לעולמם של התלמידים, ומוזיקה מזרחית היא כלי נהדר לכך. אך חשוב גם לדעת איך עושים זאת…

איך לומדים מוזיקה מזרחית בכתה? השירים של איציק קלה ועוזי חיטמן כמקרה מבחן

כפי שרומזת הוקס בסוף הקטע שהבאתי, למורים הרבה פעמים קשה יותר מלתלמידים לפתוח את דלת הכתה לנושאים שאינם נחשבים חומר לימוד 'קלאסי', או שמייצגים עולם-תוכן הנחשב בעיניי רבים כ'לא חינוכי'. כאשר אני משתף מורים, ועמיתים למקצוע החינוך, בכך שאני מלמד שיעור על התרבות המזרחית ומשתמש דרך קבע במוזיקה מזרחית בשיעורי, התגובה היא תמיד מופתעת. כמובן שהדבר נובע מן היחס של הדוברים למוזיקה המזרחית, וליתר דיוק לדימוי שיש להם על הקהל שלה, במיוחד באספקט חינוכי. לא כאן המקום לדון ביחס הכללי של החברה הישראלית כלפי מוזיקה מזרחית, ותרבות מזרחית-ערבית בכלל. במקום זאת, ברצוני רק להציג למורים ואנשי חינוך המעוניינים ליישם את המודל שאני מתאר כאן, מספר נושאים שניתן – ולדעתי אף חשוב – להעמיד במרכז הלימוד של מוזיקה מזרחית בכתה, כדי להפגיש את כל 'קהילת הלומדים' עם הרבדים העמוקים שלה.

"אני העבד" הוא לדעתי אחד השירים היפים ביותר שהוקלטו בארץ בעברית, ויש בו ניסוח מופתי של הזהות המסורתית-מזרחית, שבאה לידי ביטוי ברבים מהשירים המזרחיים בעבר ובהווה:

אני העבד / איציק קלה
מילים: עוזי חיטמן, לחן: יורם הראל חיימוב

אני העבד ניצב מנגד ואתה האלוקים מאור עיני.

אני ההלך אתה המלך, האר לי את הדרך לפני.

כי הדרך שעולה לה עד למעלה אל ההר,

מסתבכת והולכת מה צופנת לי מחר.

אם אדע מנין באתי, איך אדע לאן אבוא

גם משה הלך לארץ ונשאר על הר נבו.

הנה הגעתי עד פי הבאר, אך מה לי התכלית בלי כד המים.

אני העבד שמאמין בדרכיך במעשיך להרוות את צימאוני.

כי אני עטוף קליפה כמו טיפה בתוך הים,

והדרך רצופה היא וסופה הוא נעלם.

אם אדע מניין באתי, לא אדע לחפש

גם משה על סף הארץ, לא זכה להיכנס.

השמעה של שיר זה בכתה צפוייה לעורר בקרב מורים ותלמידים כאחד הסתייגות מן המילה "עבד" בהקשר הדתי, וממשמעותה השלילית בכלל המנוגדת לחירות. חשוב לתת להסתייגויות אלה מקום, ואף להשתמש בהן בכדי להציג את הגישה המסורתית בכל עוצמתה הדתית. שהרי, הכינוי "עבד ה'" ניתן במקרא ליחידי סגולה מעטים כאברהם ומשה, והוא מרמז במקרא דווקא על כבוד רב וקרבה לאל, ופחות על 'עבד' במובן השלילי שנזכר כאן (עבד הוא הקרוב ביותר אל המלך, בא אל חדריו…).  משה, "הניצב מנגד" לארץ, רגע לפני הפרידה מעם ישראל גם נזכר בשיר במפורש כמובן, וכך אפשר בהחלט לקרוא אותו כשיר העוסק בשאלות עמוקות על אמונה שעולות כאשר אדם עובר ממקום בוסרי וילדותי יחסית באמונתו לשלב גבוה, בשל ועצמאי יותר בתודעתו הדתית ("אם אדע מנין באתי, איך אדע לאן אבוא/ גם משה הלך לארץ ונשאר על הר נבו"; "הנה הגעתי עד פי הבאר, אך מה לי התכלית בלי כד המים"). מוטיב הבאר מרמז גם לתורה, שנמשלה למים, אך גם לעבד אחר – אליעזר עבד אברהם, שפגש את רבקה אשת יצחק על יד הבאר לאחר שנשא תפילה.

אולם זהו ללא ספק שיר מסורתי שכן האמירה "אני העבד" מעניקה לדובר אותה בהקשר תורני, השם עצמו במקומם של משה רבנו ואליעזר עבד אברהם, עוצמה רבה. גישה כזו נדירה יחסית בכתיבה דתית אורתודוכסית, העוסקת בדרך כלל יותר ביראה ופחות בהעצמה, אך ניתן למצוא דוגמאות רבות שלה בכתיבה של רבנים המזוהים עם הגישה המסורתית מזרחית – הרב עובדיה יוסף והרב קפאח למשל, או בפיוטיו של ר' דוד בוזגלו. באופן דומה, עסקו בגישה זו אנשי חינוך יהודי כיוסף שכטר, שסבר כי "בנבכי נפשו ימצא האדם המודרני את האלוהים". ניתן כמובן להדגים רעיונות אלה בכתה באמצעות קריאה בכתבי הרבנים וההוגים עצמם ובעזרת יצירות כמו שיריו של חיטמן. באופן דומה, אפשר להשתמש בשירים "מי שמאמין לא מפחד", "יא בינתי" או "מודה אני" (של עומר אדם), כולם שירים המציגים אמונה שמחה ונטולת יראה משתקת, שבטוחה בעצמה מספיק כדי לחיות בשלום עם כל אדם ועם.

החתרנות של חיטמן, שאותה כבר הצגתי, הבשילה ביותר בטקסטים אלה לדעתי, וקל מאד לראותה בשיר שהוא למעשה השיר המזרחי בה"א הידיעה על שלום ודו-קיום – "יצחק וישמעאל":

יצחק וישמעאל / איציק קלה
מילים: עוזי חיטמן, לחן: יורם הראל חיימוב

ולפעמים אני חושב שבאנו כאן להתיישב, ביחד, יצחק וישמעאל.

אחרי הכל אני והוא רוצים לחיות ולא למות, ביחד יצחק וישמעאל.

לפעמים אני מבין ואף על פי עוד מאמין, ביחד יצחק וישמעאל.

אחרי הכל נולדנו פה ואם נלך לאן נבוא, ביחד יצחק וישמעאל.

מה עוד צריך להיות עד שנתחיל לחיות, ביחד, כי אין לנו ברירה,

כמה עוד נעבור עד שיפציע אור עם שחר, בקצה המנהרה.

בסוף החשבונות נפקח את העיניים כי אין דרך חזרה,

על אף העלבונות נושיט את הידיים, נחייה בצל אותה קורה.

ולפעמים מתוך כאב נפתח השער אל הלב ביחד יצחק וישמעאל.

אחרי הכל אני והוא רוצים לחיות ולא למות, יצחק וישמעאל.

החתרנות והגדולה של השיר נמצאת לדעתי ב'תרגום' של המסר ה'סמולני' לשפה יהודית, ולמוזיקה שמשתלבת היטב במזרח התיכון. יצחק וישמעאל הם אחים, וגם בתורה יש להם קשר שנמשך אחרי גירוש ישמעאל, ושיאו בלווית אברהם אביהם עליו הם מתאבלים יחד. לאורך כל הדורות, עד לראשית הציונות, נקראו יהודים רבים בשם ישמעאל, ביניהם כמה מגדולי הרבנים כמו התנא רבי ישמעאל בן זמנו של ר' עקיבא, ועד חכם ישמעאל הכהן בן המאה ה-18. השיר מודע היטב לאחווה זו, שאפיינה את יחסי היהודים והערבים לאורך רוב ההיסטוריה היהודית: יצחק וישמעאל נולדו כדי 'להתיישב ביחד' בארץ שהובטחה לאברהם, שניהם 'נולדו פה', ולשניהם אין מקום אחר. גם בהקשר זה מומלץ להראות לתלמידים את הסרט "שיר ידידות" שמציג את ההערצה של מרוקאים לא-יהודים לר' דוד בוזגלו ושירתו הדתית, שהיא למעשה ביטוי לשותפות בת מאות שנים ויותר של יהודים במרחב התרבותי הערבי. והעיקר: המסר הזה עובר בשיר לא רק דרך הטקסט אלא בזכות הלחן (עם ההשפעות הטורקיות) של יורם הראל חיימוב, והשירה הליטורגית של קלה, שממקמים יחד את בקשת השלום של השיר בהקשר המתאים לו הרבה יותר מאשר 'שיר לשלום', 'פרחים בקנה', או 'לבכות לך', המציגים ניכור והתנשאות כלפי 'שכנינו'-אחינו, כלפי כל מה שמאפיין את המקום הזה.     

אך השיר החתרני ביותר של חיטמן וקלה הוא כנראה "כולנו ילדים של אלוהים", לא רק בגלל שהוא מכוון חץ הישר אל הלהיט הקיבוצניקי-גלגל"צי של אריק איינשטיין ושלום חנוך, אלא בעיקר בגלל שהוא שיר אנטי-מלחמתי אמיתי.

כולנו ילדים של אלוהים/ איציק קלה
מלים: עוזי חיטמן, לחן: מיקיס תאודורקיס

כולנו ילדים של אלוהים -
המלך וההלך,
הנער והאיש הבא בימים.
על אותה הארץ

האדמה בוערת,
הבית מתלקח.
ולא נלמד הלקח
שאף אחד לא מנצח

אנחנו כאן למטה נלחמים
על הכוח, לא על הרוח,
ואין בנו מידה של רחמים.
עד לאן נגיע

הנשמה זועקת,
הרוח מתייפח.
ולא נלמד הלקח
שאף אחד לא מנצח

לו רק ידענו דרך,
הלב כואב, גונח.
ולא נלמד הלקח
שאף אחד לא מנצח..

בשיר הזה מתחברים יחד בקשת השלום והאחווה עם העמים השכנים יחד עם גישה מסורתית המשתמשת ברעיון של 'צלם ה" בו נבראו כל בני האדם. ויש בו גם מחאה על ההדרה של המסורתיות מן התרבות בישראל, שמבקשת כרגיל להתנתק מן המזרח התיכון ולא להשתלב בו (הלחן, היווני במקור, הוא של מיקים תיאודוראקיס הגדול – ותודה למוזיקאי ערן חוג'ה על העזרה בזיהוי). באופן דומה, ניתן להציג רעיון זה בכתה באמצעות הגל האחרון של שירי הבליינות התל-אביביים: מפאר טסי שמוחה ב'דרך השלום' על כך שבתל אביב רק מדברים על שלום בבתי קפה, דרך 'גולדן בוי' שמנכס לעצמו את המרחב התל אביבי, ששייך באופן בלעדי כמעט למי שאינו מזרחי ומסורתי. ולמי שמעדיפים לזלזל במקום לנסות לשמוע ולהבין: האק!

הרשימה נכתבה בעקבות סדנא של עמית אלון בנושא בכנס "בארי" השנתי במכון הרטמן בירושלים

מוקדש לתלמידיי באשר הם, ולאחותי היקרה גלית (DJ גלית גרינר בשבילכם), שעשתה עמי את הצעדים הראשונים מן המוזיקה השחורה האמריקאית אל המוזיקה המזרחית עליה גדלנו…

19 תגובות בפוסטהוספת תגובה
  1. מאמר מצוין.

  2. דבר חשוב שנשמט: הזמרת ששרה בקליפ את "אני העבד" היא איריס בן-שימול, והוא צולם בסדנא שעסקה בנושא זה בכנס "בארי" השנתי והזכרתי בתחתית הרשימה.

  3. מה הקשר בין השיר כולנו ילדים של החיים של חיטמן ושל שלום חנוך? הם מדברים על נושאים שונים לגמרי. בתור מחנך לא פחות חשוב להזהיר נוער מסכנת הסמים.

    • מאמר חזק ועמוק שחושף את התת מודע הפוסט-אשכנזי של ישראל שנוסח על ידי חיטמן כך: ויש להם מונופול על החוכמה, הם יודעים יותר טוב ממני, יותר טוב ממך, מה טוב בשבילי , מה טוב בשבילך״

      • אשר יקר, מעריך מאד את תמיכתך ומסכים מאד עם תגובתך. עוזי חיטמן ז"ל היה יוצר מודע ובעל חזון ולדעתי אתה קורא נכון את השיר "בארץ הזאת".

    • יואל שלום ותודה שקראת. השורה הפותחת מתייחסת באופן מפורש וברור לשיר של שלום חנוך. כמובן שאין בכך אמירה נגד נושא השיר של חנוך – המלחמה בסמים והתמכרויות, או נגד שלום חנוך עצמו. עם זאת, גוף היצירה שלו מתאפיין בניכור כלפי הדת והמסורת היהודית, וכלפי המזרח בכלל (גם מבחינה מוסיקלית), ונראה לי שלכך כיוון חיטמן ב'ציטוט' המתוחכם הזה.

  4. גאה על כך שאשר גרינר מלמד ב"בית חינוך", בית הספר של ילדי, ומבטא בדרכו ובמאמר את הדרך העתידית ההכרחית בחינוך. אעפ"י שכרגע הרוב המכריע של אנשי ההוראה רחוקים ממנה, ההתמדה והדוגמה של אשר ואחרים תתווה את הדרך, בהצלחה!

    • יוסי יקר, תודה לך על מה שכתבת. זו היתה זכות ללמד את בנותיך ולהכירך מעט, מקווה שעוד נפגש… וכן, גם אני מאמין שהשינוי בחינוך ובתרבות הכרחי ובוא יבוא.

  5. כמי שאהבה תמיד מוסיקה מזרחית "למרות" שאני אשכנזייה, שמכבדת את המסורת למרות שאני חילונית ושמאמינה בכל לבי שאפשר לחיות ביחד – יהודים וערבים,
    הכתבה מרתקת אותי מאוד !
    אני מתחברת לגמרי לגישה החינוכית שמשתפת את הנוער ומאפשרת לו להרגיש
    שהתרבות המזרחית יש לה מקום של כבוד בתכנים של הלימוד,
    מה שחסר מאוד בחינוך המרובע והמקובע שמתעלם מהתרבות הזאת !
    תודה אשר !!

  6. תודה על תגובתך גילה יקרה, כן ירבו כמותך.

  7. כתבה מצויינת ומרגשת.
    לפני 8 שנים הייתי בעצמי מורה לתקשורת ולמנהל עסקים ולהפתעתי כל פעם שניסיתי להציג בפני הכיתה דוגמאות שטיפה סוטות מהמרחב המוכר נתקלתי בהתנגדויות, "למה את לא מכתיבה לנו, איך נספיק את החומר", כעבור שנתיים הפסקתי ללמד, כנראה שלא הייתי מוכנה לתגובות כאלו וגם בית הספר עצמו לא עודד את הניסיון שלי כמורה בתחילת דרכה.
    רעיונות משובחים לדיון אמיתי וערכי וראוי ומקדם בכיתה, עושה חשק לחזור ללמד, אולי עוד אחזור לעשות זאת ממקום בוגר ומודע יותר.
    לשמחתי, כשאני מתקלטת, אני מצליחה לשזור ביחד מגוון טקסטים מוסיקאליים שמאפשרים בהרמוניה מדהימה אחד את השני, והקהל נוסע איתי בזמן ובמרחב בגרוב שזורם, אני מצליחה לקדם שירים מזרחיים ישנים, גלובאליים וגם כאלה חדשים שיש לי חיבור עימם, זו זכות גדולה עבורי.

    • מכיר היטב את המקובעות של מערכת החינוך (ואף רמזתי אליה כאן), חשוב לומר שיש הרבה התחלות של שינוי. מנסיוני הרבה מורים ומורות חוו בתחילת דרכם דברים דומים למה שתיארת, זה מאד לא פשוט להיות במערכת הזו בתחילת הדרך וגם ההתחלה שלי היתה קשה. אבל אני מאד שמח שלא ויתרתי על ה'קול' שלי וככל שמורים יעשו זאת יותר כולנו נרוויח. אני רוצה לחשוב שהיום יותר קל למורים צעירים לבטא את עצמם במערכת מאשר לי היה אבל אני לא בטוח שזה המצב – קשה להיות מורה צעיר, וקשה עוד יותר להיות מורה צעירה. עם זאת, יש מקומות בהם יש למורים יותר מרחב להתנסות וחשוב למצוא אותם. אני בטוח שיש הרבה מקבילות לזה בעולם של התיקלוט, איך לשלב בין הציפיות של הקהל והנורמות של התחום עם הרעיונות שלך, ולשים את הטאצ' הייחודי שלך על התוצר הסופי… אז תמשיכי לערבב ולרגש!

  8. כלכך מעניין. תודה רבה רבה. הייתי מאוד שמח להמשיך איתך את השיחה סביב מה שכתבת. מהי כתובת המייל שאפשר ליצור איתך קשר אישי?

    • תודה, אשמח מאד למשיך את השיחה… האם אתה מורה? טכנית אני כבר לא משתמש במייל לדיונים עמוקים, האם יש לך במקרה חשבון פייסבוק?

      • היי. אני מרכז פעילות של תנועת נוער בירושלים. איך למצוא אותך בפייסבוק? אני ronny orr

        • במחנות העולים? שלחתי לך חברות :)

  9. תודה רבה, אהבתי מאוד את המאמר

  10. תודה רבה על המאמר
    מעורר מחשבה
    ותמיד כיף לחזור לשירים של עוזי חיטמן המוכשר:)

  11. בנוגע ליצחק וישמעאל .
    נרשמו כאן דברים לא נכונים .
    א. כמובן שבתורה כתוב "לזרעך אתן את הארץ" בהתייחס ליצחק בלבד .
    ב. אמנם היו מכובדים ורבנים וגם כאלה שאינם שנקראו בשם ישמעאל . אך זה משום שישמעאל האיש חזר בתשובה .
    מיסוד דת האיסלם שונאת היהודים לא ידוע על יהודים שנקראו בשם ישמעאל

הוספת תגובה

אנא כתב/י את שמך

חובה לכתוב שם

אנא כתב/י כתובת אימייל בתוקף

חובה לכתוב כתובת אימייל

אנא כתב/י את הודעתך

קפה גיברלטר © 2017 כל הזכויות שמורות